אחד הכלים העומדים בפני בעלי דין המנהלים הליכי פירוד, הינו שימוש בצו עיכוב יציאה מהארץ, אשר מטרתו כשמו – למנוע את יציאת בן הזוג שכנגדו מוצא הצו מן הארץ.

הזכות לצאת מהארץ הינה זכות יסוד אשר עוגנה בסעיף 6 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל".

סעיף 8 לחוק היסוד מוסיף וקובע "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד כזה. אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו".

הנה כי השימוש בצו עיכוב יציאה מן הארץ הינו כלי קיצוני, מאחר בעת הפעלתו נמנע מבעל הדין חירותו לצאת מן הארץ, אשר כאמור מהווה זכות יסוד של כל אדם.

לפיכך, צו עיכוב יציאה מן הארץ, המתבקש במסגרת הליכי פירוד, יינתן לבקשת צד אחד, אך ורק כאשר ישנו חשש כן ורציני כי בעל הדין יברח בגפו ו/או עם הקטינים, לתקופה ממושכת ו/או לצמיתות, ע"מ להימנע מהתחייבויותיו ו/או סיכול ההליך המשפטי, וזאת בהתאם לתקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

בבג"צ 3914/92 לאה לב נ' ביה"ד הרבני האזורי, גרס כבוד השופט ברק על חשיבות האינטרס הציבורי שבקיום הליך משפטי:
"כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי. יציאתו של בעל דין מהארץ עשויה להשפיע על ההליך השיפוטי ועל אפשרויות הביצוע של פסק דין. קיומם של הליכי משפט סדירים להבטחת הזכויות המהותיות הוא אינטרס לגיטימי ראוי להגנה של כל צד במשפט. זהו גם אינטרס ציבורי שהליכי השיפוט יהיו יעילים, שתביעות לא תשובשנה, ושפסקי דין יקוימו. העמדת צד למשפט בפני 'שוקת שבורה' בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ פוגע הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים".

בבג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האיזורי, פד"י מ"ח (491 (2 נקבעה אף אמת המידה החוקתית לאורה יש לבחון את עיכוב היציאה מהארץ:
"נראה לי כי אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי, או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין".

ולגבי אמת המידה נקבע מבחן של "חשש כן ורציני":
"נראה לי כי אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין. ביטוי לאמת מידה זו נתן חברי השופט ש. לוין, בציינו: "כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ-לארץ, יידחה העיקרון הראשון [זכות התנועה של הנתבע] מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע, שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם" (רע"א 26/89 הנ"ל, בעמ' 553)" (שם)

כבוד השופט אזר ז"ל בת.א. 1781/03 רבינוביץ נ.' נאמן, כתב לענין זה:
"לגבי השאלה האם הנתבע עומד לעזוב את הארץ לתקופה ממושכת, באו בפני ראיות עקיפות המעידות על כך…. מטיבם של דברים, לא ימצא חייב או נתבע אשר ינפץ בכרטיס טיסה בחוצות העיר, ואף ילווה את תנועותיו באמירה "אני נמלט לצמיתות מהמדינה". מטיבם של דברים אלה נלמד לרוב מנסיבות עקיפות.

ובבש"א 1672/01 נקבע כי –
"המשטר המשפטי ואמון הציבור בו נשען על יכולת הרשות לאכוף את פסק הדין. הכוונה היא שבסופו של יום מי שיזכה בהליך משפטי יוכל לאכוף אותן ושומה על הרשות השופטת לסייע לו בכך".

על מנת שבית המשפט ייעתר ויוציא מלפניו סעד זמני של עיכוב יציאה מהרץ, עליו לבדוק ראשית קיומה של עילת התביעה.
כאשר לבעל דין קיימת עילת תביעה לכאורה כנגד בעל הדין מנגד, המבוססת על ראיות מהימנות לכאורה, וקיים בוודאי חשש סביר שבעל הדין עומד לצאת מן הארץ, יש לבחון את יכולתו של מבקש הצו לביצוע פסק הדין (בש"א 000742/02 בתיק עיקרי 006620/02):
"מול זכותו של בעל דין לצאת את הארץ ניצבת זכותו של בעל הדין שכנגד לממש את זכות הקניין שלו בחוב פסוק או בחוב העתיד להיות פסוק. על פניה נראה כי זכות זו מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובלשונו – "אין פוגעים בקניינו של אדם".

כך לדוגמא כב' השופט קלינג בת"א 2189/85 איילין נ' רוטנברג ואח' (טרם פורסם) תומך בדעה לפיה יש לפרש באופן מרחיב את זכות ה"קניין" שבסעיף הנ"ל לפיה היא כוללת מכללא את זכותו של זוכה לגבות את חובו שכן אין ממש בזכות הקניין במובנה הצר אם לא צמודה לה הזכות לממשה.

אחת מהדוגמאות להתחייבות ממנה עלול בעל דין לנסות ולהתחמק, הינה החובה בתשלום דמי מזונות-
במקרה כזה, בבואו להחליט האם ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, שומה על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים נוגדים. מחד אינטרס בעל הדין לחופש תנועה כפי שנקבע בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומאידך האינטרס הקנייני בדבר קבלת דמי מזונות בכבוד.

עניין זה הובהר על ידי כב' השופט דרורי בבר"ע (ירושלים) 3284/07 מ' פ' ואח' נ' א' פ':
"הזכות החוקתית לקבלת מזונות שנפסקו בפסק דין, נובעת מהגנה על זכות הקניין כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם הזכות לקבלת כסף בעתיד מכוח פסק דין הנה קניין (פיסקאות 39-38 לעיל). על פי גישה זו פסקו, הלכה למעשה, בבתי המשפט המחוזיים כך, ביחס לפסקי דין למזונות (פיסקאות 41-40). הדרך למימוש זכות חוקתית לקניין מכוח פסק דין היא באמצעות הליכי הוצל"פ (פיסקה 44), וזאת בנוסף לעצם כיבוד שלטון החוק וציות לפסקי דין (פיסקה 45). אחד מן האמצעים לאכיפת החיוב הוא הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ".

ניתן לראות בחובת המזונות חלק משמירת כבוד האדם הזכאי למזונות, וזאת הן ביחס למזונות בת זוג, וקל וחומר ביחס למזונות ילדים".

לעניין ההכרעה במדרג העדיפויות קבע כב' הש' דרורי:
"במסגרת הכרעה של מדרג העדיפויות בין הזכויות החוקתיות, יש לתת משקל לערכיה היהודיים של מדינת ישראל ולמשפט העברי, ולהכריע כי מימוש פסק דין ואכיפת חיוב למזונות, עדיפים על פני הזכות לצאת לחו"ל (פיסקאות 136-135); לא כל שכן, כאשר בכף המאזניים נמצא גם הערך של כבוד האדם, הכולל זכות ילד למזונותיו, אשר אף הוא מכריע…"

כן נקבע:
"האמנה בדבר זכויות הילד מקנה לילד, בין היתר, זכות לכך שהוריו ידאגו לתנאי מחייתו (פיסקאות 261-258). האמנה תומכת בהעדפת זכות הגבייה למזונות על פני יציאת המשיב לחו"ל. לאמנה יש מעמד של מקור השראה פרשני, שכן לא נחקקה בחוק הכנסת (פיסקה 264 ואילך), בדומה לאמנות בינלאומיות אחרות".

ועוד – בבש"א 3295/03 –
"הזכות לקיום בכבוד, הזכות למזון, בגד וקורת גג הינה זכות בסיסית הגוברת על חופש התנועה".

בהתאם לתקנה 384(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד בעל דין, יפקע בתום שנה מיום נתינתו.

בכדי להגיש בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, על המבקש לצרף לבקשתו המנומקת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו של ביהמ"ש, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, כאמור בתקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף, ראשי בית המשפט להורות על הפקדת עירבון, אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין, כאמור בתקנה 364(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.