עקרון טובת הילד היווה מאז ומעולם אבן יסוד בפסיקת בתי המשפט בסוגיות הנוגעות בעניינם של קטינים. לאחרונה, נדרש בית המשפט לענייני משפחה שבטבריה להכריע בשאלה האם ניתן לכפות הסדרי ראייה בין סב וסבתא לבין נכדם בן השבע, בנו של בנם המנוח, כאשר גורמים מקצועיים קבעו כי בשלב זה לא מומלץ לחדש את הקשר שבין הסבים לילד.

במקרה המדובר, אבי הילד המנוח קיפח את חייו בתאונת דרכים שאירעה במהלך שנת 2010 והוא בן 34 שנים בלבד. מותו של האב המנוח אירע לאחר שהוא ואם הקטין התגרשו זה מזו לאחר סכסוך ארוך וממושך. לאחר גירושיהם, נותר הילד במשמורת האם, כאשר האב קיים עמו הסדרי ראייה קבועים וסדירים.
הסכסוך שבין הסבים (הסב והסבתא של הילד) לבין האם החריף לאחר מות האב המנוח וזאת בשל העובדה כי האם מנעה את המפגשים בין הסבים לבין נכדם.
תביעת הסבים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה כשנה לאחר מות האב המנוח, במסגרתה עתרו לחייב את האם בקיום הסדרי ראייה בינם לבין נכדם, ולצורך כך ביקשו שבית המשפט יורה על קבלת חוות דעת מומחה מקצועי, לשם הסדרת הסדרי הראייה.
הסבים טענו בתביעתם כי האם מנעה לחלוטין ובכל דרך את קיום המפגשים בינם לבין נכדם ואף לא דאגה להביא את הקטין ללוות את אביו בדרכו האחרונה למסע הלוויה, לא הביאה את הקטין לימי השבעה ולאזכרה שערכו במלאת שנה למות האב. למרות כל אלה, טענו הסבים כי אזרו כוחות נפש והמתינו בסבלנות משך שנה שלמה מאז פטירת בנם, בתקווה כי האם תואיל ותפגיש את הנכד עמם, אך לצערם, תקוותיהם עלו בתוהו.
האם טענה בפני בית המשפט כי היא מתנגדת בכל תוקף לקיום המפגשים, שכן, המפגשים פוגעים פגיעה חמורה בילד והוסיפה כי לתחושתה, הסבים מנסים להשתמש בהליך המשפטי כדי לכפות את רצונם וטובתם על הקטין, בלי להתחשב בטובתו ובבריאותו הנפשית. היא הוסיפה כי הסבים מעולם לא היו בקשר עם הקטין למעט מספר פגישות ספורות שמרביתן מקריות, וזאת אף טרם פטירת האב המנוח. לטענתה, המנוח עצמו טען כי שהייתו של הקטין במחיצת הוריו, עלולה לגרום לנזק נפשי לקטין.
האם עוד ציינה בפני בית המשפט שהסבים לא היו חלק מחייו של הקטין, לא לקחו חלק בטיפולו וגידולו, לא חגגו עמו ימי הולדת והקטין אינו מכיר אותם כלל וכלל.
במסגרת טיעוניה, העלתה האם טענה נוספת לפיה מוקנית לה הזכות הטבעית והאוטונומית להחליט מה טובתו של בנה הקטין, זכות שמעוגנת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות"), אשר מגדיר את ההורים כאפוטרופסים טבעיים של ילדיהם ומעניק להם שיקול דעת עצמאי להחליט בעניין ילדיהם.
האם ציינה כי אין לבית המשפט להתערב בתא המשפחתי בניגוד לרצון ההורים שהרי התערבות כזו צריכה להיות רק במקרים חריגים וקיצוניים, ומאחר ולטענתה, מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים, על בית המשפט להניח לה לפעול כרצונה.
לאחר מספר רב של דיונים, קבלת חוות דעת מומחה ותסקיר עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה, נקבע בפסק הדין כי זכותם של סבים כפופה לעיקרון העל של טובת הילד, שהוא העיקרון המנחה היחיד שיש לשקול ועל פיו לאפשר ביקורים והסדרי ראייה, או לשלול אותם. המשפט העברי מכיר בערך החשוב של שמירת הקשר שבין סבים לנכדם ומעניק לכך חשיבות עליונה.
שהיית נכדים במחיצת סבים משמחת אותם, ולכן, חיבת סבים לנכדים אף עולה על חיבתם לבנים, שהרי נאמר: "עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם" (משלי יז'. ו').
חרף העובדה כי מומחה שמונה מטעם בית המשפט כתב בחוות דעת מטעמו, כי חידוש הקשר שבין הנכד לסבים עשוי לגרום לנכד לקשיים נפשיים, החליט בית המשפט שלא לקבל את חוות דעתו, ובפסק הדין צוין כי בית המשפט רואה בקיום קשר בין סבים לנכדים כקשר חיוני, בריא, מועיל, מיטיב ואף מתחייב ומתבקש, למעט מקרים חריגים. כל התרבויות, ללא יוצא מן הכלל מכירות בקשר זה ואף מעודדות אותו, שכן, משפחה מורחבת ותומכת מעצימה ילדים. יחסים שבין נכדים לסבים הנם יסוד חשוב בכל חברה, ומחקרים רבים אף מוכיחים כי קשר זה אף תורם לחינוכו ועיצובו החברתי של הקטין. עוד נקבע בפסק הדין, כי הזכות לקיום קשר בין סבים לנכדים אינה נחלתם של הסבים בלבד, אלא הנה זכות טבעית ובסיסית של הילד להיות בקשר עם הסבים. בסופו של פסק הדין, כתב השופט כי אין לשכוח כי הנכד הוא הזכר היחיד שנשאר לסבים לאחר פטירתו של בנם המנוח, ולכן, מניעת קשר כזה, בשל קיום קושי ומחלוקות בין האם לסבים, אינו לטובת הקטין ואף עלול לגרום לו לנזקים.