מחלוקות וסכסוכים בין הורים בענייני ילדים עשויים להתעצם במקרים שבהם אחד ההורים מנהל אורח חיים השונה מההורה השני. כאשר אין שיתוף פעולה בין ההורים, בית המשפט יאלץ להכריע בנקודה הכואבת והרגישה ביותר של ההורים- הילדים.

סמכותו של בית המשפט לקבל החלטות בענייני הילדים מצויה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, לפיו רשאי הוא לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין.

מקרה אחד של סכסוך משמורת טעון וקשה בין הורים גרושים, המנהלים אורחות חיים שונים, הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה תמ"ש (חי') 4652-07-09 האב נ' האם.

האם- רופאה מומחית, בת למשפחה דתית המקיימת מצוות.
האב- רופא בן למשפחה חילונית המקיים אורח חיים חילוני, נוסע בשבת ומקפיד על עונג שבת.
ילדיהם המשותפים של הצדדים מתחנכים בבתי ספר ממלכתיים דתיים- יסודיים.

יצוין כי המחלוקת בין ההורים באשר לאורח החיים הדתי הייתה מנת חלקם, עוד בטרם פרץ המשבר הזוגי והוחרף מאז הסכסוך.
במקרה זה, הגיש האב תביעה להרחבת הסדרי הראייה עם ילדיו והאם התנגדה לכך, בשל השוני באורחות חייהם של כל אחד מההורים.

האם טענה כי האב אינו שומר על מצוות הדת, ובהתנהגותו, גורם לילדים סבל, בלבול ותסכול. בנוסף טענה כי האב מוריד את הכיפה מראשו של בנם ונוסע יחד עם הילדים במכונית בשבת ובכך הוא פוגע באורח החיים הדתי של הילדים.

האב טען כי הוא קשוב לרצונות הילדים וכי דרישות האם הינן כפייה דתית של ממש.

בית המשפט עמד בפני שאלה מורכבת ורגישה – האם ניתן לחייב אב להקפיד כי ילדיו ישמרו שבת וכשרות בעת שהייתם אצלו?
ככלל, בבואו להכריע בסוגיה כה רגישה, בוחן בית המשפט כל מקרה לגופו, תוך ראיית צרכי ומאפייני הילד העומד לפניו.
בפסק דין מנומק, קבעה כבוד השופטת אספרנצה אלון כי ככלל, על שני ההורים למצוא יחד את שביל הזהב התואם את עמדתם על מנת להקל על ילדיהם, לאפשר להם יציבות, ודאות ואורח חיים דומה מבחינה הלכתית בין בית האם לבית האב.

כבוד השופטת ציינה את החשיבות ליצור עבור הילדים זהות דתית ברורה ושאינה משתנה בין "זמן אב" לבין "זמן אם", ושראוי היה כי האב היה מתגמש לטובת ילדיו. אך יחד עם זאת, החלטה המחייבת את האב לשמור שבת, משמעותה פגיעה בשוויון של בני הזוג החילוניים, שכן היא תאפשר מצב שבו אחד ההורים יחזור בתשובה ויקבל את הלגיטימציה לשמור על אורח חייו הדתי בעת ביקורי הילדים, אך לא תאפשר מצב שבו אחד ההורים חוזר בשאלה ויוכל לשמור על אורח חייו החילוני בעת ביקורי הילדים, ובכך, תיפגע זכותם של החילונים/ חוזרים בשאלה לשמור על אורחות חייהם כשהם יחד עם ילדיהם.

קביעתה התבססה על הפסיקה שהכירה בזכותו של הורה לחנך לדרכו, כחלק מחופש הדת והמצפון, (ע"א 2266/93 פלוני קטין נ' פלוני, פ"ד מט (1) 221):
"מצאנו כי חופש הדת אכן משתרע על יחסי הורים וילדים, וכי כנקודת מוצא לפחות, הפסק שבערעור פוגע לכאורה בחופש הדת של האם וילדיה. אלא מאי, האם מתעלמת מכך שחופש הדת והמצפון אינו נתון רק לה, ואינו מגן רק על זכויותיה ואין בלתן, אלא מסור אף לאביהם של ילדיה, ומעבר לכך, לא רק לשני ההורים (ביחד ולכל אחד לחוד) אלא גם, ובה במידה לפחות- לילדיהם. כאמור, זכותה של האם, כמו כל זכות יסוד אחרת, אינה בלתי מוגבלת. יחסיות הזכות במקרה כגון זה ובנסיבות כגון אלה מתבטאת באיזון שיש לערוך עם זכויותיהם המתחרות של בני משפחה אחרים."

בית המשפט קבע כי לאור החשיבות בדבר קשר קבוע שבין האב לילדיו, לא ניתן לחייב את האב שלא להסיע את הילדים בשבת, והוסיף כי מצופה מן האב שיגלה אחריות הורית ויימנע, ככל האפשר, מלחשוף את הילדים למצבים בהם יאלצו לנהוג בניגוד למצפונם וחינוכם.

במקרים רבים בהם נדרש בית המשפט להכריע בסכסוכים הנוגעים לאורח חיי ילדים, נוטה בית המשפט לאפשר לתת משקל לרצון הילדים. אין חולק כי סוגיית חינוך הילדים ואורחות חייהם הינה סוגיה מורכבת ורגישה. לכן, בוחן בית המשפט את טובת הילד כשיקול מרכזי על מנת למנוע מצב שבו ייגרם לילד נזק נפשי, באמצעות תסקירי פקידי סעד וחוות דעת מומחים.