תחילה, חשוב להבין ולהפנים כי שני ההורים חייבים לנסות ולשמור על האינטרסים של ילדיהם, כאשר טובת הילדים היא השיקול המרכזי שצריך להילקח בחשבון. עליהם להבטיח שלא להשתמש בילדיהם ככלי משחק נגד ההורה השני משום שפעולה כזו עלולה לגרום לפגיעה רגשית ופסיכולוגית לילדים המעורבים בהליך הגירושין.

במקרים בהם מתנהלים מאבקי משמורת בין שני ההורים, בית המשפט ייתן משקל ראוי והתייחסות רצינית לרצונות הילד, אך אין זה אלא שיקול אחד מיני רבים. השופט יבחן את רצונו של הילד וינסה להתחקות אחר גורמים שליליים אשר היו עלולים להפעיל מניפולציות על רצונו החופשי.

לדוגמא, שופטים רבים נוטים לנקוט בחשדנות כלפי ילדים אשר מביעים מידת נחרצות גבוהה כנגד העברתם לבית ההורה השני בשל חשש מהסתה ומניכור הורי.

זאת ועוד, מן הפסיקה ידוע כי ישנה חשיבות לגילו של הילד, לבשלותו הנפשית וליכולתו להבין את משמעות העניין, שכן, דעתו של ילד בן 8 איננה שקולה לדעתו של ילד בן 13 או 15 כאשר בד"כ החל מגיל 10 יעניק בית המשפט משקל מהותי לדעתו של הילד.

השופטת דורנר (בע"א 7015/94) כתבה:
"מתפיסת הילד כישות עצמאית מתבקשת גם זכותו כי יתחשבו ברצונו ובמאוויו בגבולות האפשר".

פעמים רבות ימנה השופט פסיכולוג המומחה בילדים או עובדת סוציאלית המתמחה בנושא, על מנת שימציאו בעבורו תסקיר אובייקטיבי על הילדים, ולעיתים אף יבקש השופט להיפגש עם הילד בנפרד ללא נוכחות ההורים.