א. הדין-
"אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים… לפי הוראות הדין האישי החל עליו" כך קובע סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק לתיקון דיני משפחה").

קרי, לאב יהודי החובה האבסולוטית והבלעדית לספק את צורכי צרכיהם ההכרחיים של הקטינים, ואילו באשר למימון צרכים שהם מעבר לצרכים ההכרחיים של הקטינים – רובצת החובה על שני ההורים, מדין צדקה, ביחס ישיר להכנסותיהם ורק כאשר ידם משגת (ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219, ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20, ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456-457).

ב. מזונות מדין חובה ומדין צדקה-
בבחינת צרכים הכרחיים של קטינים, נהוג לראות בחיובו של האב, סיפוק צרכים בסיסיים בתחום הכלכלה, ביגוד, הנעלה, מדור (והחזקתו), בריאות, חינוך, תקשורת ונסיעות. צרכים שהינם מעבר לכך, לרבות נופש, בית מלון, טיולים, בגדי מותגים, בילויים וכיו"ב, הינם צרכים מדין צדקה.

צרכיהם ההכרחיים של קטינים אינם נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של האב, כי אם המדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הוא צורכי הקטינים, כפי שנקבע בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ג, סעיף י: "ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכם בלבד". בע"א 591/81 פורטוגז (פורסם בנבו) נפסק שהצרכים הבסיסיים הם צרכים מינימאליים השווים לכל ילד, ללא קשר למצבם הכלכלי של הוריו. חרף האמור, נקבע שבהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו, מעבר לצרכיהם הבסיסיים, יש ליתן משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו של הנתבע, ע"א 2433/04 צינובוי נ' צינובוי (טרם פורסם).

בגדר צרכים הכרחיים של קטינים, נכללות רק חלק מהוצאות המשפחה, בין היתר הוצאות מדור ויש ויכללו בסל זה גם הוצאות מיוחדות לקטין אשר אינן נכללות בסל של קטין אחר, כגון הוצאות רפואיות מיוחדות, שיעורים פרטיים, בשל קשיי למידה מאובחנים וכיו"ב. מעבר לכך, הוצאות כגון צעצועים, חופשות, צרכי חינוך מעבר למינימום הנדרש וכיוצ"ב, נכללים במסגרת מזונות מדין צדקה.

ג. פסיקת מזונות קטינים-
עד כה טרם נקבעה נוסחה לקביעת גובה דמי מזונות קטינים, ואולם הפסיקה מורה דרך תלת שלבית בה יש לפסוע בטרם קביעת גובה החיוב במזונות:
בשלב ראשון יש להעריך את צרכי הקטינים.
בשלב השני נדרש בית המשפט להעריך את יכולות הצדדים והשתכרותם בפועל ובכוח.
בשלב השלישי אמור בית המשפט, להסתמך על קביעותיו בשלבים הקודמים, לבחון את הדין האישי החל על החייב במזונות ולאזן בין שיעור החיוב שיש להשית עליו לבין המינימום שיש להותיר למחייתו של החייב (ראה גם: עמ"ש (ת"א) 1057/09 ש.ת. נ' ד.ג. [פורסם בנבו] (17/10/10); ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד (4) 529).

ד. הסמכות לדון בתביעת מזונות קטינים-
נוכח העובדה כי קיימות שתי ערכאות בעלות סמכות מקבילה לדון בעניינים הכרוכים בגירושי צדדים – ביהמ"ש לענייני משפחה וביה"ד הרבני, נוצרה סיטואציה של "מירוץ סמכויות" בשיטת המשפט הישראלית.

סעיף 1(3) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה") קובע את סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בעניין מזונות.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי דין רבניים") קובע את סמכות בית הדין הרבני לדון אף הוא בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין:
"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

יחד עם זאת, סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע סמכות שיפוט בהסכמת הצדדים:
"בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922-1947 או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".

היינו, תביעת מזונות ילדים הינה בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה, אלא אם כן ניתנה הסכמה של שני ההורים כי התביעה תידון בפני ביה"ד הרבני.

יובהר ויודגש כי תביעה למזונות אשר הוגשה לבית הדין הרבני בהסכמת ההורים וקיבלה תוקף של פסק דין, אינה פוסלת את הקטין להגיש תביעה עצמאית למזונותיו בבית המשפט לענייני משפחה.