האם בגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין, היא בבחינת "נסיבות מיוחדות" המאפשרות לשלול מאותו בן הזוג זכויות כספיות תוך סטייה מהקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג -1973?

במקרה שלפנינו מדובר בבני זוג שנשאו זה לזו כדת וכדין בשנת 1985.
במהלך שנת 2003 הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע כנגד אשתו. בתביעתו טען כי האישה בגדה בו עם גבר אחר, ולפיכך, ביקש הבעל מבית הדין הרבני לפעול ע"פ סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, ולקבוע כי בגידת האישה עולה כדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה, וכי היא אינה זכאית לחלק כלשהו מהזכויות שצבר הבעל במהלך חיי הנישואין.

בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, דחה את בקשתו של הבעל, וקבע כי הזכויות שנצברו יתחלקו בחלקים שווים בין שני בני הזוג. בית הדין ציין כי הרעיון הגלום בעקרון איזון המשאבים הוא המחויבות ההדדית של בני הזוג לחלוק עם פקיעת הנישואין את הרכוש שהצטבר לכל אחד מהם במהלך הנישואין. המחוקק, כך ציין בית הדין, ראה ברכוש שהצטבר עד אותה עת כרכוש שבו לשני בני הזוג יש זכויות, מבלי להתחשב ברישום הפורמאלי של הרכוש. על כן נקבע, כי כשם שאישה שבגדה אינה מפסידה את הרכוש שהביאה או שצברה במהלך הנישואין, אין היא מפסידה את זכותה ברכוש שנצבר על שם הבעל, אף אם היא אשמה בפירוק הנישואין. עוד קבע בית הדין, כי על פי המשפט האזרחי, אין בבגידת האישה כדי להשליך על הזכויות שכבר צברה עד לאותה עת. לפיכך, קבע בית הדין כי "עם כל שאט נפשנו כלפי התנהגותה של האישה, לא ניתן 'להענישה' על ידי פגיעה בזכויות הממון על פי החוק".

לאחר קבלת פסק הדין, החליט הבעל לערער לבית הדין הרבני הגדול, שם טען כי בית הדין הרבני רשאי לקבוע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מעקרון האיזון השווה באשר לזכויות שצבר הבעל, וכי בגידתה של האישה מצדיקה הפעלת שיקול דעת שיפוטי. בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור, וקבע כי בגידה עולה כדי נסיבות מיוחדות לעניין סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון והוסיף כי לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית בגין האשמה של פירוק הנישואין גרידא כי אם משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פירוק הנישואין ע"י בגידה, כלומר, הבעל ייאלץ כתוצאה מהבגידה לבנות לו בית אחר, ולכן, האחריות הכלכלית שמוטלת עליו בשל בגידת האישה מזכה אותו בהקלות לטובתו באיזון המשאבים בין בני הזוג.

לאחר שערעורו של הבעל התקבל, לא ויתרה האישה ועתרה לבג"ץ, שם נפסק כי הכלל בחוק יחסי ממון בין בני זוג הנו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. סטייה מכלל זה תעשה רק בנסיבות מיוחדות לאחר שנבחן מכלול נסיבות המקרה ובהתחשב בכל השיקולים הרלוונטיים. כבר נפסק כי עזיבת בית המגורים או מקרה של בגידה עשויים ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין להעניש את אחד מבני הזוג ע"י נטילת הזכויות ברכוש המשותף.

לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין הצד הבוגד מאבד את חלקו בזכויות הקניין שצבר במהלך הנישואין אף אם נניח שהוא האשם היחיד בפירוק השיתוף. הלכת השיתוף חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות הנובעות מעבודת בן הזוג במשך חיי הנישואין. הלכת השיתוף חלה גם ביחס ל'נכסי קריירה' שנצברו אצל אחד מבני הזוג, אלא אם התנו על כך הצדדים לפי הדין.

הקביעה לפיה אין נענשים על בגידה ע"י נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחה יפה בין אם הרכוש משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג.

גם הנימוק של בית הדין הרבני לפיו האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד בפתאומיות "לבנות לו בית אחר" מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים של זכויות שנצברו לפני הבגידה נדחה. לכל פירוק של נישואין יש השלכות כלכליות נרחבות. קבלת נימוק זה תוביל למצב בו, בניגוד להלכה, נענש בן הזוג שבגד למפרע ע"י נטילת זכויותיו ברכוש המשותף. הבעל אף לא טען כי הוטלה עליו בפתאומיות אחריות כלכלית בשל פירוק הנישואין, ולא ניתן לקבוע כי בנסיבות מצדיקה האחריות הכלכלית שהוטלה עליו סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים. לפיכך, הזכויות יחולקו באופן שווה בין שני הצדדים.